החלטה בתיק מ"ח 4434/04 - פסקדין

1.        המבקשת, חסנה שוויקי, הובאה לדין בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת.פ. 3220/96), באשמת ביצוען של עבודות בנייה בלא היתר, במקרקעין הנמצאים בשכונת אבו טור. נטען, כי המבקשת בנתה תוספת למבנה קיים בשטח של 40 מ"ר, ובכך ביצעה עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 9.4.97, ובעת שהמבקשת היתה מיוצגת על ידי סנגור, עו"ד אבו חוסיין, הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי גיבשו ביניהם הסדר טיעון, במסגרתו הודתה המבקשת בעובדות אשר יוחסו לה, הורשעה, ובית המשפט גזר לה קנס בסך 12,000 ש"ח, והיא חויבה לחתום על התחייבות בסך 20,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות דומות. כמו כן, נצטוותה המבקשת שלא לעשות שימוש בתוספת הבניה ולהרוס אותה, אולם לעניין זה ניתנה לה ארכה עד ליום 1.5.98.

2.        בשנת 1998 הוגש נגד המבקשת כתב אישום נוסף לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת.פ. 767/98), והפעם יוחסו לה שלושה אישומים. בראשון נטען, כי במהלך החודשים מאי עד יוני 1997 ביצעה המבקשת עבודות בנייה נוספות בקרקע, גם הפעם ללא היתר, כאשר סגרה "קורות בין עמודים בבטון ובלוקים בשטח של כ-40 מ"ר". באישומים השני והשלישי נטען, כי המבקשת ביצעה את הבנייה הנוספת ואף עשתה בה שימוש חרף הצו שניתן בת.פ. 3220/96 ושאסר עליה לעשות זאת. גם הפעם, ובעת שהמבקשת היתה מיוצגת על ידי עו"ד אבו חוסיין, הודיעו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 24.2.99, כי הגיעו להסדר טיעון, מכוחו הרשיע בית המשפט את המבקשת וגזר לה קנס בסך 20,000 ש"ח, 6 חודשי מאסר על-תנאי, והיא חויבה לחתום על התחייבות בסך 20,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות דומות. בית המשפט שב וציווה על הריסת הבנייה הבלתי חוקית, ולכך העניק ארכה - עד ליום 1.4.2000.

3.        בשנת 2001 הוגש נגד המבקשת כתב אישום נוסף, שלישי במספר, ובו נטען כי היא ממשיכה להפר את צו בית המשפט בכך שהיא עושה שימוש במבנה אשר נבנה ללא היתר. בדיון שנערך בתאריך 21.11.02, ובו היתה מיוצגת על ידי עו"ד איוב, הודתה המבקשת במעשים שיוחסו לה, והורשעה. אולם בדיון שנערך בתאריך 18.12.03, ומשבית המשפט התיר למבקשת לשחרר את סנגורה ולמנות במקומו אחר, ביקש הסנגור לדחות את הטיעונים לעונש, הואיל והוא שוקל להגיש בקשה לקיומו של משפט חוזר.

הבקשה למשפט חוזר

4.        המבקשת טוענת כי נשפטה פעמיים בגין אותו מעשה של בנייה בלא היתר, ובניגוד לאמור בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ועקב כך נגרם לה עיוות דין. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב"), בחוות דעת מטעמו, סבור כי אין מקום לקיים משפט חוזר, הואיל וכתב האישום השני מתבסס על עבודות בניה שונות מאלו שפורטו בכתב האישום הראשון.

דיון

5.        לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, החלטתי לדחותה. בבקשתה למשפט חוזר משליכה המבקשת את יהבה על העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד- 1984, הקובעת כך:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

           כבר נפסק לא אחת, כי הליך של משפט חוזר נועד לאזן בין העיקרון בדבר סופיות הדיון לרצון להגיע לחקר האמת ולמנוע את הרשעתם של מי שלא חטאו (ראו מ"ח 8483/00 אריה דרעי נ' מדינת ישראל פ"ד נז(4) 253, 262). איזון זה, מבטא את ההכרה בכך שגם מערכת המשפט עלולה לטעות, ואת הטעות הזו אסור להנציח (ראו מ"ח 2905/04 עוואד אבו גרדוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); מ"ח 2478/99 מוחמד סביחי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 642, 664).

6.          העילה בדבר עיוות דין היא 'עילת סל', אשר נועדה, בין היתר, לאפשר לבית המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר, מקום בו נמצא כי בהליך המקורי נפל פגם מהותי או דיוני חמור המאיין את ההרשעה. הטענה אותה מעלה בא כח המבקשת היא טענת "כבר הורשעתי", שהיא טענה של "סיכון כפול". האיסור להעמיד אדם לדין מספר פעמים על רקע תשתית עובדתית אחת ובגין אותה עבירה, מעוגן בסעיף בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

"אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה", לענין סעיף זה - לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה".

           הרעיון העומד בבסיס הכלל האמור הוא כי חשיפה מתמשכת של אדם להרשעה בדין בגין אותו מעשה, גוררת אותו למצב של חוסר ביטחון וחרדה באשר לעתידו. בנוסף, לא ראוי להטיל על נאשם כפל עונשים בגין אותו המעשה (ראו ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 221, 372; וכן ע"פ 132/57 בנימין נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא(3) 1544, 1553) . רעיון דומה ניצב בבסיס הכלל של "מעשה בית דין" במשפט האזרחי. על רקע זה כבר נפסק, כי הרשעתו של אדם תוך העמדתו בסיכון כפול, יוצרת פגם חמור עד שלעתים יהיה נכון לראות את פסק הדין המרשיע כבטל מדעיקרא (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן שמעון פ"ד נז(1) 503, 514). מנקודת השקפה זו, סיכון כפול אכן יוצר עיוות דין, אולם חוששני כי במסקנה זו אין כדי להושיע את המבקשת.

7.        כתב האישום הראשון שהוגש נגד המבקשת בשנת 1996, כלל את התיאור הבא של הבנייה שבוצעה ללא היתר: "בנית תוספת למבנה קיים, בשטח כולל של כ-40 מ"ר". מאידך, בכתב האישום הנוסף משנת 1998 נאמר בחלק העובדתי של כתב האישום, כי המבקשת ביצעה "השלמה של תוספת למבנה בכך שסגרה קורות בין עמודים בבטון ובלוקים ... בשטח של כ-40 מ"ר ". העולה מהשוואתם של שני כתבי האישום הוא, שלאחר שהסתיים משפטה הראשון של המבקשת, היא השלימה בשנת 1997 את הבנייה בה החלה בשנת 1996, ואם נותר ספק בעניין זה די להפנות לאמור באישום השני שבתיק 767/98. באישום זה מוזכר צו בית המשפט שניתן בת"פ 3220/96, שאסר על המבקשת להמשיך בביצוען של עבודות בנייה ללא היתר, והקטע החשוב לענייננו הוא זה:

"הנאשמת הפרה צו בית משפט והמשיכה בעבודות הבניה... וזאת לאחר מתן הצו ...".

דברים אחרונים אלו מבהירים יותר מכל כי אין מדובר באותה בנייה, ואין ספק כי כל אלה לא נעלמו מעיניה של המבקשת, הואיל ועיון בפרוטוקול הדיון מיום 4.5.98 מלמד, כי בא כוחה דאז, עו"ד אבו חוסיין, העלה כבר אז את החשש כי מדובר בכפל-אישום ("לטענת מרשתי העובדות נשוא אישום זה חוזרות על פרטי האישום הקודם"). בעקבות כך נעתר בית המשפט לבקשת הסנגור לדחיית הדיון כדי לאפשר למבקשת לבסס את טענתה, אולם עובדה היא שבפרוטוקול הדיון מיום 24.2.99 אין עוד זכר לטענה זו, אדרבא, המבקשת הודתה, כאמור, באותו יום בעובדותיו של כתב האישום השני, ללמדך שגם היא סברה כי בטענתה בדבר סיכון כפול, אין ממש.